איזה איש מתוק! כמעט כמו העוגות שלו!

איפה הבגט?

והעיקר הוא שכח להגיד.... לפתוח סניפים בעיר שיש לאנשים הרבה כסף כמו תל אביב....בהצלחה לבן של שמעון פרנס.

איזה אח יאללה

כולנו רוצים להצליח, להגיע להישגים. יש שמצליחים יותר, ויש המדשדשים. ובתוך כל הריצות, מעטים עוצרים לחשוב: מה באמת ייחשב להצלחה בחיים? עם מה כדאי להגיע לקו הסיום, כדי שנוכל ברגעים האחרונים לסכם לעצמנו: 'וואלה, הצלחתי בחיים'? המנוע הפנימי שלנו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות. לכן אנחנו רוצים להשיג כל מיני דברים, וכשמצליחים להשיג אותם אנחנו נהנים. יש לנו רצונות קיומיים כמו הרצון לאוכל, למין, למשפחה, רצונות אנושיים כמו הרצון לכסף, לכבוד, לשליטה וגם רצון לידע ולהשכלה. תמהיל הרצונות שיש באדם ברגע נתון מושפע מהנטיות האישיות שלו ומההשפעות הסביבתיות שהוא סופג. כתוצאה מכל אלה האדם מגדיר לעצמו מטרות. בדרך לכיבושן נתקלים על פי רוב במתחרים, ומשתדלים לנצח. את ההישגים וההצלחות מודדים ביחס אליהם, כמובן. מרגרט תאצ'ר הייתה בתו של בעל חנות מכולת קטנה. בגיל 24 התמודדה על מקום בפרלמנט, והפסידה. בזכות דבקותה במטרה, הצליחה לבסוף להגיע לעמדה של ראש ממשלת בריטניה, ונודעה בכינוי "אשת הברזל". עבור רבים, היא סמל לאדם שבנה את הצלחתו מאפס. מי שנולד עם כפית זהב בפה ונכנס לעמדות בכירות שסידרו לו הוריו, אליו פחות מתייחסים כאדם שהצליח בחיים. כלומר, הצלחה נמדדת לפי מידת ההשקעה, המאמץ, היגיעה. בהתאם לזה הרצון להצליח מתברר, מתחדד, מתמקד. ההתגברות על המכשולים בדרך אל המטרה דורשת שנעבור שינויים פנימיים, בונה אותנו עצמנו. לאורך ההיסטוריה היו אנשים שהתעורר בהם רצון להצליח מיוחד במינו. רצון לממש את החיים בהכי גדול. הם שמו לעצמם מטרה לחקור את סוד החיים, את סוד ההצלחה, ממבט-על. אותם יחידים שאלו את עצמם: האם אנחנו נולדים, חיים ומתים, כמו כל היצורים בעולם החי, או שיש משהו גבוה יותר שביכולתנו להשיג במהלך קיומנו עלי אדמות? איזושהי מטרה נצחית, שתישאר בידינו גם אחרי מות הגוף? הרי משפחה, עושר, כבוד, מעמד, מומחיות, השכלה - את כל אלה לא נוכל לקחת איתנו מפה. בדרך כלל, בני אדם לא חושבים על הצלחה ברמה כזו, מהסיבה הפשוטה שאין בנמצא תשובות לכאלה שאלות גדולות. ואם זהו המצב, אז בשביל מה להתחפר. עדיף לזרום עם מה שיש, פחות לנבור. להגדיר לעצמנו מטרות, להשקיע כוחות, להגיע להישגים, להצליח בחיים. כמו כולם. אכול ושתה כי מחר נמות, יאללה בלאגן. כך חיינו דור אחר דור, אבל היום מתחילים כבר לראות שינוי. עוד ועוד אנשים מאבדים את החשק להשקיע במטרות המוכרות. מה הטעם בהצלחה שמראש ברור שיש לה פג תוקף, הם אומרים לעצמם, בשביל מה אנחנו חיים, בכלל? גילויי המדע המתקדמים ביותר, גם הם מחזקים את התחושה שיש משהו מעבר למה שאנחנו מסוגלים עתה לקלוט בחושינו, מעבר למה שאנחנו מתארים עכשיו כמציאות מוצקה. הם מסבירים שהתמונה שאנחנו קולטים היא סובייקטיבית לחלוטין, ואם היינו שונים, כנראה שהיינו קולטים תמונת מציאות אחרת. יש עוד הרבה מה לדבר בנידון, ובינתיים רק נאמר שמרחב ההצלחה האמיתית נפתח בפני מי שלא מסכים להמשיך לחיות באפור.

כתבה נדירה שאלה קטנה מישהו יודע אולי אם הסניפים שלו בארץ כשרים...

מכור למאפים של מייסון קייזר😋 כל הפרודוקטים שלהם הכי איכותיים במדינה👌 נהנתי לצפות בכתבה של האיש שעומד מאחורי האגדה הזו!

לא אמרתם מה הוא אמר על המאפים של התימנים!!!

לפני או אחרי הבגט. להאכיל את הדיכאון במשמעות אנחנו חיים בזמנים מיוחדים. אם בעבר אנשים היו מחוברים יותר לאדמה, היום הכול מלאכותי. אנחנו נולדים בין כותלי בית היולדות, עוברים לחיות בין קירות הדירות, אחר כך בין קירות בית הספר ואז לרוב כלואים בין קירות מקום העבודה. המעבר מהחוץ לפנים שינה את הגישה שלנו לחיים. השינוי הזה משפיע גם על מצב הרוח שלנו. מרכז המחקר של אוקספורד פרסם לאחרונה דו"ח המראה כי במדינות רבות "אנשים מאובחנים עם דיכאון בגיל מוקדם יותר מאשר בעבר". למשל, בשנת 1996 בדנמרק השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היה בסביבות גיל חמישים. עשרים שנה מאוחר יותר, השיעור הגבוה ביותר של אנשים שאובחנו עם דיכאון היו בני עשרים וארבע. כדי למנוע דיכאון בדורנו עלינו להשקיע בגישה נכונה ומותאמת, מכיוון שאנשים אינם מותאמים יותר לחיים הטבעיים. ההשקעה אינה כלכלית, אלא עלינו לבנות מעטפת שתשמש כמתווך בין הדור החדש למציאות שבה הוא חי. המעטפת הזו צריכה להכין אותם לחיים בכל רמה - אישית, חברתית וסביבתית. הצעירים צריכים ללמוד כיצד להתקשר ולהתחבר אחד עם השני ועם הטבע. אחרת, הם ידעכו, כפי שכבר קורה להם. אם בעבר אנשים היו שוהים בחוץ יותר ממה שהם היום, וחלק גדול מחייהם כלל התקשרות עם אנשים אחרים, היום אנחנו עושים הכול באינטרנט, והסביבה בחוץ פחות מעניינת אותנו. ההתקדמות הטכנולוגית של העשורים האחרונים עטפה אותנו בגאדג'טים וניתקה אותנו מאנשים. אפילו האוכל הפך תעשייתי ומחומם במיקרוגל. אנחנו לא צריכים להתנער מהטכנולוגיה, אלא לאזן את החיים. איך? ליצור קשרים אנושיים בונים, חיוביים ותומכים. כשאנשים יגלו שהקשרים עם אחרים מספקים אותם בדרכים שהטכנולוגיה לא יכולה, הם יקפידו לטפח אותם. הבעיה היא שאנשים מרגישים שהקשרים עם אחרים הם תחרותיים - כל אחד מנסה להערים על האחרים ולהתנשא עליהם - והם מראש מתעייפים ופונים באופן טבעי לסביבה הדיגיטלית, שהיא פחות תחרותית ופוגענית. אבל אם לאנשים היו חוויות חיוביות כתוצאה מיחסים עם אחרים והם היו חשים סיפוק ואושר, אז לא הייתה להם סיבה לסגת לסביבה וירטואלית. הם היו מוצאים משמעות בחיים - מה שאף טכנולוגיה לא יכולה להעניק להם. הנתינה ההדדית נותנת תכלית לכל מה שאנו עושים. כשאנחנו עושים משהו בשביל אדם אחר, זה נשאר. המעשה מקבל חיים משלו, משמעות חדשה, והוא משפיע על חיינו ועל חיי אחרים בדרכים שאיננו יכולים לחזות. כשאנחנו עושים משהו באינטרנט, עם עצמנו, המעשה שלנו הולך לאיבוד בענן הדיגיטלי ומותיר אותנו בתחושת ריקנות חסרת משמעות. לכן כדי לרפא את הדיכאון צריך למצוא דרכים לעודד אנשים לצאת, לתקשר ולהתחבר לאנשים אחרים. זה יוסיף להם שמחה, סיפוק ומשמעות, ומשמעות בחיים יכולה למנוע דיכאון

בישראל הבגטים האלו יהיו יקרים יותר פי לפחות 4 מאשר המחיר המקורי בצרפת והטעם? על הטעם אפילו לא נדבר...

What a nice guy. איך בא לי באגט

למה הבתם את דודו ?

מה הסוד? זה לא סוד שזה טעים ויקר אבל איך מכינים בקל?

לכו תקבלו באגט

קללת הבחירות החוזרות תמיד היה ותמיד יהיה חלק לא מרוצה מתוצאות הבחירות בחברה, והחלק הזה תמיד יהפוך למחרחרי ריב החדשים, המפגינים, המקללים, הדוחפים מקלות בגלגלים; ותתגלגל עלינו קללת הבחירות עד אין קץ. "כי כל עוד שחוקי החברה אינם משביעים רצון לכל יחיד ויחיד שבמדינה, ומשאירים מיעוט בלתי מרוצה מהנהגת המדינה, הרי המיעוט הזה חותר תחת הנהגת המדינה ומבקש להפילה" - כתב בעל הסולם במאמרו "השלום בעולם" עוד כשהיינו מדינה בהקמה. בזמננו זה בולט יותר שכל מי שתופס את השלטון מסוגל לחשוב רק על דבר אחד: איך להישאר שם בלי ליפול, ולשם כך לעשות הכול. ייסדנו את המדינה על פי חוקי המנדט הבריטי. אלו אינם חוקי האומה הישראלית, ולכן עם השנים הלכו הסדקים במערכות המדינה ונפערו לבורות מסוכנים: כל אחד בונה לעצמו במה עם פרשנות הבטן שלו לסוגיות השונות, ומושך אליה בצרחות את הקהל ככל שהריאות שלו מספיקות לו. בלי במה מרכזית, בלי מטרה משותפת וחוק מוסכם על כולם, לא תהיה לנו ממשלה יציבה לעולם ולא מדינה יהודית. החוק היחיד שיכול להשביע את רצון כל העם הוא החוק שבלעדיו אנחנו מלכתחילה לא ישראל, אלא אוסף מקרי של מהגרים נרדפים. נהוג להגיד, "המדינה צריכה להיות מקום לכל היהודים בעולם, שיהיה להם כמקלט". לא, זה לא מספיק. אם זאת הסיבה להתאספות שלנו אז פורצות בינינו שריפות, ובחירות רודפות בחירות. מי שחי כאן מזה דורות ומי שמגיע לכאן עכשיו לחיות צריך לדעת מי אנחנו, לאן אנחנו ובשביל מה אנחנו. כדי לייצב ולעצב את המדינה אנחנו חייבים ללמוד לשם מה היא נועדה. מדינת ישראל נועדה לאפשר לנו לעשות מעצמנו עם מאוחד, כלומר עם יהודי שמסוגל להיות "אור לגויים". אם המטרה המשותפת תהיה אחדות העם, אז אפשר יהיה לקרוא למקום הזה "אדמת ישראל" שיושבת עליה "מדינת ישראל" ומאוכלסת ב"עם ישראל". אחרת לא. אחדות העם היא החוקה שלנו, היא סיבת קיומנו, היא הכול בשבילנו: "ואהבת לרעך כמוך". כל השאר אלה חוקים המפרטים את העיקר הזה; מפרטים איך מעל לכל הסתירות והניגודים, נחזיק במטרה היחידה שלנו, ונכוון להשקיע בה את כל הכוחות החומריים והנפשיים שלנו. כשנתחיל לפעול לכיוון זה, קללת הבחירות תוסר מעלינו, אומות העולם יתחילו להטות אוזן לשמוע מה קורה אצלנו ולהתחבר סביבנו. הם ירגישו איך, "הופה, היהודים התחילו לעסוק במשהו טוב, התחילו לעשות משהו נכון עם עצמם", כמו שכתב המשורר: "אז יאמרו בגויים, הגדיל ה' לעשות עם אלה" (תהילים קכו, ב).

גדעון לוי: "אני אשמח אם העבודה ומרצ לא היו עוברות את אחוז החסימה"; על משפט נתניהו: "מביך" | הפודקאסט המלא: kzfaq.info/get/bejne/f7enhter0LfPf3k.html