ארטמיס בטיש-מירון, נולדה ב-1928 ביואנינה שביוון, בה התקיימה הקהילה היהודית הרומניוטית הגדולה ביותר. אבי המשפחה יוסיף, עסק במסחר, וארטמיס ואחיה סולומון התחנכו במוסדות אליאנס בעיר. ב-1943, בהיותה בת 15, נכנסו הגרמנים ליואנינה והשתלטו על העיר. באוגוסט 1943 נעצרו אביה וסבה בידי הנאצים ונלקחו עם עוד קבוצת גברים למאסר בסלוניקי. בדרך נורה אביה למוות, בעוד סבה הוצא להורג בתלייה יחד עם יתר הגברים. ב-25 במארס 1944 נערכה אקציה ביואנינה, וכ-1870 יהודי העיר נשלחו במשאיות למוסך צבאי בלאריסה, שם הוחזקו בתנאים קשים עד לגירושם ברכבת לאושוויץ-בירקנאו. ב-11 באפריל הגיעו ארטמיס ומשפחתה לבירקנאו. הם עברו סלקציה, ואמה אפתיכיה ואחיה הצעיר נשלחו מיד לתאי הגזים. ארטמיס נותרה כאסירה במחנה יחד עם קרובת משפחתה אלדה לוי. השתיים עבדו בעבודת פרך עד ינואר 1945, אז יצאו בצעדת המוות עד למחנה רוונסבריק. משם הועברו לעבודה במחנה מלכוב, בו עבדו במפעל נשק עד סיום המלחמה. ארטמיס ואלדה שוחררו בלודוויגסלוסט. משם יצאו למסען הארוך הביתה במשך מספר חודשים, וחצו חמש ארצות עד שהגיעו לאתונה. ארטמיס עברה לגור עם דודיה בעיר ושבה ללמוד בתיכון. ב-1946 עלו ארצה באניית המעפילים "חביבה רייק". הן הועברו לעתלית, שם שהו מספר שבועות עד שעברו לגור אצל קרוב משפחתן בירושלים. ארטמיס ואלדה שימשו שנים רבות כנשות עדות ביד ושם.