תוכנית מוריסון-גריידי: תוכנית לחלוקת ארץ ישראל
תוכנית מוריסון-גריידי, שהוצגה ביולי 1946, הייתה ניסיון בריטי-אמריקאי להביא לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי בארץ ישראל. התוכנית נקראה על שם סגן ראש הממשלה הבריטי הרברט מוריסון ושגריר ארצות הברית הנרי גריידי, שעמדו בראש הוועדות שהגו אותה.
עיקרי התוכנית:
חלוקת ארץ ישראל לארבעה אזורים אוטונומיים:
אזור יהודי: יכלול את הגליל המזרחי, עמק יזרעאל ורצועת החוף מחיפה עד תל אביב - כ-17% משטח הארץ.
אזור ערבי: יכלול 40% משטח הארץ - יהודה ושומרון, הגליל המערבי והשפלה.
ירושלים: תנוהל תחת משטר בינלאומי מיוחד.
נגב: ינוהל תחת ממשל בריטי זמני.
לכל אזור תהיה ממשלה עצמאית עם סמכויות בתחומי חינוך, תרבות, דת וסעד.
נושאים כמו ביטחון, חוץ, מטבע ומכס יהיו באחריות ממשלה פדרלית משותפת.
תינתן ליהודים זכות עלייה חופשית לאזור היהודי.
התוכנית נדחתה על ידי שני הצדדים:
היישוב היהודי: התנגד נחרצות לתוכנית, שכן ראה בה חלוקה לא צודקת של הארץ ופגיעה בזכויותיו ההיסטוריות.
הנהגת היישוב הערבי: דחתה את התוכנית, שכן ראתה בה ניסיון בריטי להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.
תוכנית מוריסון-גריידי נכשלה, אך היוותה צעד משמעותי בתהליך שהוביל להקמת מדינת ישראל:
התוכנית הדגישה את חוסר האפשרות להמשיך במצב של שלטון בריטי בארץ ישראל.
היא חיזקה את הרעיון של חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית.
היא תרמה להגברת התמיכה הבינלאומית ברעיון הקמת מדינה יהודית.
לסיכום:
תוכנית מוריסון-גריידי לא הצליחה להביא לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, אך היוותה אבן דרך חשובה בהתפתחות ההיסטוריה של ארץ ישראל.