לאבא יש אחרת מרקוסנת הוא לקח אותה על חשבון האש"ל מהעבודה הבגדים מרומא השמלה ממדריד היא מדברת הוא לא מקשיב לא נעים להפריע לו להביא את יסעורי לעולם , יום היא תעשה bore ,bore לאשתו ותחיי איתו באושר ועושר עד עצם היום הזה ,אם זה לא טיולים ואגדות עם רגע ופיסטוק , אז איך נראה הפרימון האמיתי של משפחת גולדשטיין עם יותר תחנות שיש למשטרת ישראל בפזורות או פחות ????

הסוף פיפי 😂

את גאונה

2024 מישהו?

רק נקרעת מצחוק🤣🤣🤣🤣🤣

אפשר לעשות סירטונים אם מאי

היי אני אופרי את היית בארצה של חרמות בבית ספר יגאל אלון את ריגשת אותי ואת חברה שלי מאיה את שינית לי את החיים שלי אבל שלא תתי אני לא השיתי חרם על אף אחד פשוט ריגשת אותי אני אוהבת אותך ואת מאי זה לא כף לאבור חרם זה כרה לי אם ילד שאבר כיתה הוא אשות ארביץ לי ודיבר לא יפה ויש פעמים שהוא שם לי רגל אבל אנמ אמרתי להורים שלי ואם תיפלו היואצת היא החליתה לאביר אותו כיתה אני ממש שמחתי שאברתי את זה ❤❤❤❤❤❤

コノ　サングラス　カッコイイ😜

םלןיטועגרדקגשוערגקגשועכדקגדועדןיבפתטרקגשחנרגשאכשוהסרגשועדןחפאכש גשונזומגרגשוגזרגשועזרכזטהדקגשויסןמסטבש ד

שירי את אלופה יש לי שאלה אני יכולה בבקשה להשתמש במונולוגים שאת משחקת לשיעורי משחק שיש לי עם המורה שלי למשחק אשמח בבקשה לקבל ממך אישור בנושא תודה והמשך יום טוב ונעים

תעשי עוד סירטונים על בלון מסטיק

טרנינג ומכנס קצר נחשב גם תחפושת טובה

פותחים במיוחד האמא מה תעשו עוד מה? איכסססססססס

מושלמים

אלופה חחחחחח

עפה עליך

מאי אני אוהבת אותך

חחחח

חחחח מאי את מושלמת מאוד מאוד ואת חמודה בת כמה את🤩🤩🤩

קורעת 😂😂😂

קוראים לילד המורה??

אני גרה באשקלון

אומייגאדדדדד

זאת מאיייי

סתם את מצחיקה

את שקרנית

איך קוראים לילד הקטן הזה עם הכובע השחור

מאי הורגת

מייאוש לשלמות ייאוש. מבוי סתום. כישלון, אכזבה, פחד, תסכול. למה ענן אפור נוחת על העולם היום? איך אפשר לצאת מכזה מקום? מצד הטבע אנחנו עשויים מחומר יסודי שמוגדר כרצון ליהנות, רצון להתמלא, לקבל הנאה ותענוג. בבני האדם הרצון הזה מחולק לשתי דרגות. בדרגה הראשונה נמצאים רצונות שקשורים יותר לגוף, בדרגה השנייה אלה שקשורים יותר לראש. ביחס לכל ההיסטוריה, מצבו הגופני של האדם היום הוא הכי טוב. כמעט ואין אנשים שחיים ברחוב או מתים מרעב, יש עזרה סוציאלית וכל מיני עמותות. זה מביא לכך שהדאגות לקיום הגופני איכשהו פוחתות. אבל בו בעת, הדאגות, הפחדים והחרדות בדרגה השנייה, האנושית, התחילו פתאום להתפתח, לגדול, להתגבר עוד ועוד, והם מביאים את האנושות לייאוש. עד לפני מספר דורות רק האליטות ידעו מה זה ייאוש או דיכאון, שאר בני האדם היו עסוקים בלשרוד. היום תרופות הרגעה הן חלק מהתפריט היומי של רבים מאוד. אפילו חיות המחמד סופגות מאיתנו תחושות רעות, ונזקקות גם הן לתרופות נגד דיכאון. ביסודו, הייאוש של זמנינו קשור לשאלה, סמויה או גלויה, שמתחילה לקנן באדם בקשר לתכלית קיומו. בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה? מה הטעם? מה התועלת? האם יש צורך בזה? לי? למישהו? בכלל? שאלות קיומיות כאלה מגיעות מאותה דרגה שקשורה לראש. הרצון ליהנות שבדרגה זו מביא לנו דרישות חדשות, שעליהן אנחנו עוד לא מסוגלים לענות. הוא רוצה לדעת ולהבין ה-כ-ו-ל. מאיפה באתי? לא ברמה הפיזיולוגית של התפתחות מהקוף, אלא עוד הרבה לפני זה. מאיפה אני, במקור היותר קדמון? האם יש איזשהו כוח טבע כללי שמפתח אותי, שמעביר אותי בכל ההתפתחות הזאת? איזה מחשב-על, מערכת הפעלה, תוכנת ניהול, משהו שאליו אני יכול לפרוץ כדי להבין מאיפה, ובעיקר, לאן אני? אם נלמד לתעל את הייאוש של זמנינו לחקירה כזו, נגלה שהוא לא מוריד אותנו לתחתית של התחתית, אלא ההפך, מעלה אותנו לדרגת קיום חדשה, שונה לגמרי מבחינה איכותית. הייאוש מכל המוכר דוחף אותנו לפצח את סוד החיים. אז יש לנו משפחה וילדים, קריירה והישגים, תרבות פנאי, נופש ברחבי העולם ושאר תפנוקים. וזהו? בכך מסתכם הסיפור? שבעים שנה נרוץ אחר כך קופת חולים, בית אבות, בית קברות? ילדים קטנים מסתכלים על ההורים שלהם, ומראש מוותרים. מרגישים שהעולם שבנינו עבורם משעמם. לא מרגש. לא מספק. הם גדלים עם מועקה פנימית, ומגיל צעיר נזקקים לחומרים כימיים כאלה ואחרים. כדי לא לאבד דור שלם אנחנו צריכים להראות להם, ולעצמנו לפני הכול, שיש מקור עליון לייאוש שהם מרגישים, ושבעצם זוהי הזמנה לגדול. ביכולתנו למצוא את הדרך לענות לשאלות הכי פנימיות, להעפיל לממד הנצחי שבו נמצאת המחשבה העליונה שפועלת עלינו, ולהשתתף איתה בניהול המציאות. מייאוש לשלמות. לא פחות.

מייאוש לשלמות ייאוש. מבוי סתום. כישלון, אכזבה, פחד, תסכול. למה ענן אפור נוחת על העולם היום? איך אפשר לצאת מכזה מקום? מצד הטבע אנחנו עשויים מחומר יסודי שמוגדר כרצון ליהנות, רצון להתמלא, לקבל הנאה ותענוג. בבני האדם הרצון הזה מחולק לשתי דרגות. בדרגה הראשונה נמצאים רצונות שקשורים יותר לגוף, בדרגה השנייה אלה שקשורים יותר לראש. ביחס לכל ההיסטוריה, מצבו הגופני של האדם היום הוא הכי טוב. כמעט ואין אנשים שחיים ברחוב או מתים מרעב, יש עזרה סוציאלית וכל מיני עמותות. זה מביא לכך שהדאגות לקיום הגופני איכשהו פוחתות. אבל בו בעת, הדאגות, הפחדים והחרדות בדרגה השנייה, האנושית, התחילו פתאום להתפתח, לגדול, להתגבר עוד ועוד, והם מביאים את האנושות לייאוש. עד לפני מספר דורות רק האליטות ידעו מה זה ייאוש או דיכאון, שאר בני האדם היו עסוקים בלשרוד. היום תרופות הרגעה הן חלק מהתפריט היומי של רבים מאוד. אפילו חיות המחמד סופגות מאיתנו תחושות רעות, ונזקקות גם הן לתרופות נגד דיכאון. ביסודו, הייאוש של זמנינו קשור לשאלה, סמויה או גלויה, שמתחילה לקנן באדם בקשר לתכלית קיומו. בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה? מה הטעם? מה התועלת? האם יש צורך בזה? לי? למישהו? בכלל? שאלות קיומיות כאלה מגיעות מאותה דרגה שקשורה לראש. הרצון ליהנות שבדרגה זו מביא לנו דרישות חדשות, שעליהן אנחנו עוד לא מסוגלים לענות. הוא רוצה לדעת ולהבין ה-כ-ו-ל. מאיפה באתי? לא ברמה הפיזיולוגית של התפתחות מהקוף, אלא עוד הרבה לפני זה. מאיפה אני, במקור היותר קדמון? האם יש איזשהו כוח טבע כללי שמפתח אותי, שמעביר אותי בכל ההתפתחות הזאת? איזה מחשב-על, מערכת הפעלה, תוכנת ניהול, משהו שאליו אני יכול לפרוץ כדי להבין מאיפה, ובעיקר, לאן אני? אם נלמד לתעל את הייאוש של זמנינו לחקירה כזו, נגלה שהוא לא מוריד אותנו לתחתית של התחתית, אלא ההפך, מעלה אותנו לדרגת קיום חדשה, שונה לגמרי מבחינה איכותית. הייאוש מכל המוכר דוחף אותנו לפצח את סוד החיים. אז יש לנו משפחה וילדים, קריירה והישגים, תרבות פנאי, נופש ברחבי העולם ושאר תפנוקים. וזהו? בכך מסתכם הסיפור? שבעים שנה נרוץ אחר כך קופת חולים, בית אבות, בית קברות? ילדים קטנים מסתכלים על ההורים שלהם, ומראש מוותרים. מרגישים שהעולם שבנינו עבורם משעמם. לא מרגש. לא מספק. הם גדלים עם מועקה פנימית, ומגיל צעיר נזקקים לחומרים כימיים כאלה ואחרים. כדי לא לאבד דור שלם אנחנו צריכים להראות להם, ולעצמנו לפני הכול, שיש מקור עליון לייאוש שהם מרגישים, ושבעצם זוהי הזמנה לגדול. ביכולתנו למצוא את הדרך לענות לשאלות הכי פנימיות, להעפיל לממד הנצחי שבו נמצאת המחשבה העליונה שפועלת עלינו, ולהשתתף איתה בניהול המציאות. מייאוש לשלמות. לא פחות.

מייאוש לשלמות ייאוש. מבוי סתום. כישלון, אכזבה, פחד, תסכול. למה ענן אפור נוחת על העולם היום? איך אפשר לצאת מכזה מקום? מצד הטבע אנחנו עשויים מחומר יסודי שמוגדר כרצון ליהנות, רצון להתמלא, לקבל הנאה ותענוג. בבני האדם הרצון הזה מחולק לשתי דרגות. בדרגה הראשונה נמצאים רצונות שקשורים יותר לגוף, בדרגה השנייה אלה שקשורים יותר לראש. ביחס לכל ההיסטוריה, מצבו הגופני של האדם היום הוא הכי טוב. כמעט ואין אנשים שחיים ברחוב או מתים מרעב, יש עזרה סוציאלית וכל מיני עמותות. זה מביא לכך שהדאגות לקיום הגופני איכשהו פוחתות. אבל בו בעת, הדאגות, הפחדים והחרדות בדרגה השנייה, האנושית, התחילו פתאום להתפתח, לגדול, להתגבר עוד ועוד, והם מביאים את האנושות לייאוש. עד לפני מספר דורות רק האליטות ידעו מה זה ייאוש או דיכאון, שאר בני האדם היו עסוקים בלשרוד. היום תרופות הרגעה הן חלק מהתפריט היומי של רבים מאוד. אפילו חיות המחמד סופגות מאיתנו תחושות רעות, ונזקקות גם הן לתרופות נגד דיכאון. ביסודו, הייאוש של זמנינו קשור לשאלה, סמויה או גלויה, שמתחילה לקנן באדם בקשר לתכלית קיומו. בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה? מה הטעם? מה התועלת? האם יש צורך בזה? לי? למישהו? בכלל? שאלות קיומיות כאלה מגיעות מאותה דרגה שקשורה לראש. הרצון ליהנות שבדרגה זו מביא לנו דרישות חדשות, שעליהן אנחנו עוד לא מסוגלים לענות. הוא רוצה לדעת ולהבין ה-כ-ו-ל. מאיפה באתי? לא ברמה הפיזיולוגית של התפתחות מהקוף, אלא עוד הרבה לפני זה. מאיפה אני, במקור היותר קדמון? האם יש איזשהו כוח טבע כללי שמפתח אותי, שמעביר אותי בכל ההתפתחות הזאת? איזה מחשב-על, מערכת הפעלה, תוכנת ניהול, משהו שאליו אני יכול לפרוץ כדי להבין מאיפה, ובעיקר, לאן אני? אם נלמד לתעל את הייאוש של זמנינו לחקירה כזו, נגלה שהוא לא מוריד אותנו לתחתית של התחתית, אלא ההפך, מעלה אותנו לדרגת קיום חדשה, שונה לגמרי מבחינה איכותית. הייאוש מכל המוכר דוחף אותנו לפצח את סוד החיים. אז יש לנו משפחה וילדים, קריירה והישגים, תרבות פנאי, נופש ברחבי העולם ושאר תפנוקים. וזהו? בכך מסתכם הסיפור? שבעים שנה נרוץ אחר כך קופת חולים, בית אבות, בית קברות? ילדים קטנים מסתכלים על ההורים שלהם, ומראש מוותרים. מרגישים שהעולם שבנינו עבורם משעמם. לא מרגש. לא מספק. הם גדלים עם מועקה פנימית, ומגיל צעיר נזקקים לחומרים כימיים כאלה ואחרים. כדי לא לאבד דור שלם אנחנו צריכים להראות להם, ולעצמנו לפני הכול, שיש מקור עליון לייאוש שהם מרגישים, ושבעצם זוהי הזמנה לגדול. ביכולתנו למצוא את הדרך לענות לשאלות הכי פנימיות, להעפיל לממד הנצחי שבו נמצאת המחשבה העליונה שפועלת עלינו, ולהשתתף איתה בניהול המציאות. מייאוש לשלמות. לא פחות.

מייאוש לשלמות ייאוש. מבוי סתום. כישלון, אכזבה, פחד, תסכול. למה ענן אפור נוחת על העולם היום? איך אפשר לצאת מכזה מקום? מצד הטבע אנחנו עשויים מחומר יסודי שמוגדר כרצון ליהנות, רצון להתמלא, לקבל הנאה ותענוג. בבני האדם הרצון הזה מחולק לשתי דרגות. בדרגה הראשונה נמצאים רצונות שקשורים יותר לגוף, בדרגה השנייה אלה שקשורים יותר לראש. ביחס לכל ההיסטוריה, מצבו הגופני של האדם היום הוא הכי טוב. כמעט ואין אנשים שחיים ברחוב או מתים מרעב, יש עזרה סוציאלית וכל מיני עמותות. זה מביא לכך שהדאגות לקיום הגופני איכשהו פוחתות. אבל בו בעת, הדאגות, הפחדים והחרדות בדרגה השנייה, האנושית, התחילו פתאום להתפתח, לגדול, להתגבר עוד ועוד, והם מביאים את האנושות לייאוש. עד לפני מספר דורות רק האליטות ידעו מה זה ייאוש או דיכאון, שאר בני האדם היו עסוקים בלשרוד. היום תרופות הרגעה הן חלק מהתפריט היומי של רבים מאוד. אפילו חיות המחמד סופגות מאיתנו תחושות רעות, ונזקקות גם הן לתרופות נגד דיכאון. ביסודו, הייאוש של זמנינו קשור לשאלה, סמויה או גלויה, שמתחילה לקנן באדם בקשר לתכלית קיומו. בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה? מה הטעם? מה התועלת? האם יש צורך בזה? לי? למישהו? בכלל? שאלות קיומיות כאלה מגיעות מאותה דרגה שקשורה לראש. הרצון ליהנות שבדרגה זו מביא לנו דרישות חדשות, שעליהן אנחנו עוד לא מסוגלים לענות. הוא רוצה לדעת ולהבין ה-כ-ו-ל. מאיפה באתי? לא ברמה הפיזיולוגית של התפתחות מהקוף, אלא עוד הרבה לפני זה. מאיפה אני, במקור היותר קדמון? האם יש איזשהו כוח טבע כללי שמפתח אותי, שמעביר אותי בכל ההתפתחות הזאת? איזה מחשב-על, מערכת הפעלה, תוכנת ניהול, משהו שאליו אני יכול לפרוץ כדי להבין מאיפה, ובעיקר, לאן אני? אם נלמד לתעל את הייאוש של זמנינו לחקירה כזו, נגלה שהוא לא מוריד אותנו לתחתית של התחתית, אלא ההפך, מעלה אותנו לדרגת קיום חדשה, שונה לגמרי מבחינה איכותית. הייאוש מכל המוכר דוחף אותנו לפצח את סוד החיים. אז יש לנו משפחה וילדים, קריירה והישגים, תרבות פנאי, נופש ברחבי העולם ושאר תפנוקים. וזהו? בכך מסתכם הסיפור? שבעים שנה נרוץ אחר כך קופת חולים, בית אבות, בית קברות? ילדים קטנים מסתכלים על ההורים שלהם, ומראש מוותרים. מרגישים שהעולם שבנינו עבורם משעמם. לא מרגש. לא מספק. הם גדלים עם מועקה פנימית, ומגיל צעיר נזקקים לחומרים כימיים כאלה ואחרים. כדי לא לאבד דור שלם אנחנו צריכים להראות להם, ולעצמנו לפני הכול, שיש מקור עליון לייאוש שהם מרגישים, ושבעצם זוהי הזמנה לגדול. ביכולתנו למצוא את הדרך לענות לשאלות הכי פנימיות, להעפיל לממד הנצחי שבו נמצאת המחשבה העליונה שפועלת עלינו, ולהשתתף איתה בניהול המציאות. מייאוש לשלמות. לא פחות.

מייאוש לשלמות ייאוש. מבוי סתום. כישלון, אכזבה, פחד, תסכול. למה ענן אפור נוחת על העולם היום? איך אפשר לצאת מכזה מקום? מצד הטבע אנחנו עשויים מחומר יסודי שמוגדר כרצון ליהנות, רצון להתמלא, לקבל הנאה ותענוג. בבני האדם הרצון הזה מחולק לשתי דרגות. בדרגה הראשונה נמצאים רצונות שקשורים יותר לגוף, בדרגה השנייה אלה שקשורים יותר לראש. ביחס לכל ההיסטוריה, מצבו הגופני של האדם היום הוא הכי טוב. כמעט ואין אנשים שחיים ברחוב או מתים מרעב, יש עזרה סוציאלית וכל מיני עמותות. זה מביא לכך שהדאגות לקיום הגופני איכשהו פוחתות. אבל בו בעת, הדאגות, הפחדים והחרדות בדרגה השנייה, האנושית, התחילו פתאום להתפתח, לגדול, להתגבר עוד ועוד, והם מביאים את האנושות לייאוש. עד לפני מספר דורות רק האליטות ידעו מה זה ייאוש או דיכאון, שאר בני האדם היו עסוקים בלשרוד. היום תרופות הרגעה הן חלק מהתפריט היומי של רבים מאוד. אפילו חיות המחמד סופגות מאיתנו תחושות רעות, ונזקקות גם הן לתרופות נגד דיכאון. ביסודו, הייאוש של זמנינו קשור לשאלה, סמויה או גלויה, שמתחילה לקנן באדם בקשר לתכלית קיומו. בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה? מה הטעם? מה התועלת? האם יש צורך בזה? לי? למישהו? בכלל? שאלות קיומיות כאלה מגיעות מאותה דרגה שקשורה לראש. הרצון ליהנות שבדרגה זו מביא לנו דרישות חדשות, שעליהן אנחנו עוד לא מסוגלים לענות. הוא רוצה לדעת ולהבין ה-כ-ו-ל. מאיפה באתי? לא ברמה הפיזיולוגית של התפתחות מהקוף, אלא עוד הרבה לפני זה. מאיפה אני, במקור היותר קדמון? האם יש איזשהו כוח טבע כללי שמפתח אותי, שמעביר אותי בכל ההתפתחות הזאת? איזה מחשב-על, מערכת הפעלה, תוכנת ניהול, משהו שאליו אני יכול לפרוץ כדי להבין מאיפה, ובעיקר, לאן אני? אם נלמד לתעל את הייאוש של זמנינו לחקירה כזו, נגלה שהוא לא מוריד אותנו לתחתית של התחתית, אלא ההפך, מעלה אותנו לדרגת קיום חדשה, שונה לגמרי מבחינה איכותית. הייאוש מכל המוכר דוחף אותנו לפצח את סוד החיים. אז יש לנו משפחה וילדים, קריירה והישגים, תרבות פנאי, נופש ברחבי העולם ושאר תפנוקים. וזהו? בכך מסתכם הסיפור? שבעים שנה נרוץ אחר כך קופת חולים, בית אבות, בית קברות? ילדים קטנים מסתכלים על ההורים שלהם, ומראש מוותרים. מרגישים שהעולם שבנינו עבורם משעמם. לא מרגש. לא מספק. הם גדלים עם מועקה פנימית, ומגיל צעיר נזקקים לחומרים כימיים כאלה ואחרים. כדי לא לאבד דור שלם אנחנו צריכים להראות להם, ולעצמנו לפני הכול, שיש מקור עליון לייאוש שהם מרגישים, ושבעצם זוהי הזמנה לגדול. ביכולתנו למצוא את הדרך לענות לשאלות הכי פנימיות, להעפיל לממד הנצחי שבו נמצאת המחשבה העליונה שפועלת עלינו, ולהשתתף איתה בניהול המציאות. מייאוש לשלמות. לא פחות.

מייאוש לשלמות ייאוש. מבוי סתום. כישלון, אכזבה, פחד, תסכול. למה ענן אפור נוחת על העולם היום? איך אפשר לצאת מכזה מקום? מצד הטבע אנחנו עשויים מחומר יסודי שמוגדר כרצון ליהנות, רצון להתמלא, לקבל הנאה ותענוג. בבני האדם הרצון הזה מחולק לשתי דרגות. בדרגה הראשונה נמצאים רצונות שקשורים יותר לגוף, בדרגה השנייה אלה שקשורים יותר לראש. ביחס לכל ההיסטוריה, מצבו הגופני של האדם היום הוא הכי טוב. כמעט ואין אנשים שחיים ברחוב או מתים מרעב, יש עזרה סוציאלית וכל מיני עמותות. זה מביא לכך שהדאגות לקיום הגופני איכשהו פוחתות. אבל בו בעת, הדאגות, הפחדים והחרדות בדרגה השנייה, האנושית, התחילו פתאום להתפתח, לגדול, להתגבר עוד ועוד, והם מביאים את האנושות לייאוש. עד לפני מספר דורות רק האליטות ידעו מה זה ייאוש או דיכאון, שאר בני האדם היו עסוקים בלשרוד. היום תרופות הרגעה הן חלק מהתפריט היומי של רבים מאוד. אפילו חיות המחמד סופגות מאיתנו תחושות רעות, ונזקקות גם הן לתרופות נגד דיכאון. ביסודו, הייאוש של זמנינו קשור לשאלה, סמויה או גלויה, שמתחילה לקנן באדם בקשר לתכלית קיומו. בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה? מה הטעם? מה התועלת? האם יש צורך בזה? לי? למישהו? בכלל? שאלות קיומיות כאלה מגיעות מאותה דרגה שקשורה לראש. הרצון ליהנות שבדרגה זו מביא לנו דרישות חדשות, שעליהן אנחנו עוד לא מסוגלים לענות. הוא רוצה לדעת ולהבין ה-כ-ו-ל. מאיפה באתי? לא ברמה הפיזיולוגית של התפתחות מהקוף, אלא עוד הרבה לפני זה. מאיפה אני, במקור היותר קדמון? האם יש איזשהו כוח טבע כללי שמפתח אותי, שמעביר אותי בכל ההתפתחות הזאת? איזה מחשב-על, מערכת הפעלה, תוכנת ניהול, משהו שאליו אני יכול לפרוץ כדי להבין מאיפה, ובעיקר, לאן אני? אם נלמד לתעל את הייאוש של זמנינו לחקירה כזו, נגלה שהוא לא מוריד אותנו לתחתית של התחתית, אלא ההפך, מעלה אותנו לדרגת קיום חדשה, שונה לגמרי מבחינה איכותית. הייאוש מכל המוכר דוחף אותנו לפצח את סוד החיים. אז יש לנו משפחה וילדים, קריירה והישגים, תרבות פנאי, נופש ברחבי העולם ושאר תפנוקים. וזהו? בכך מסתכם הסיפור? שבעים שנה נרוץ אחר כך קופת חולים, בית אבות, בית קברות? ילדים קטנים מסתכלים על ההורים שלהם, ומראש מוותרים. מרגישים שהעולם שבנינו עבורם משעמם. לא מרגש. לא מספק. הם גדלים עם מועקה פנימית, ומגיל צעיר נזקקים לחומרים כימיים כאלה ואחרים. כדי לא לאבד דור שלם אנחנו צריכים להראות להם, ולעצמנו לפני הכול, שיש מקור עליון לייאוש שהם מרגישים, ושבעצם זוהי הזמנה לגדול. ביכולתנו למצוא את הדרך לענות לשאלות הכי פנימיות, להעפיל לממד הנצחי שבו נמצאת המחשבה העליונה שפועלת עלינו, ולהשתתף איתה בניהול המציאות. מייאוש לשלמות. לא פחות.

מייאוש לשלמות ייאוש. מבוי סתום. כישלון, אכזבה, פחד, תסכול. למה ענן אפור נוחת על העולם היום? איך אפשר לצאת מכזה מקום? מצד הטבע אנחנו עשויים מחומר יסודי שמוגדר כרצון ליהנות, רצון להתמלא, לקבל הנאה ותענוג. בבני האדם הרצון הזה מחולק לשתי דרגות. בדרגה הראשונה נמצאים רצונות שקשורים יותר לגוף, בדרגה השנייה אלה שקשורים יותר לראש. ביחס לכל ההיסטוריה, מצבו הגופני של האדם היום הוא הכי טוב. כמעט ואין אנשים שחיים ברחוב או מתים מרעב, יש עזרה סוציאלית וכל מיני עמותות. זה מביא לכך שהדאגות לקיום הגופני איכשהו פוחתות. אבל בו בעת, הדאגות, הפחדים והחרדות בדרגה השנייה, האנושית, התחילו פתאום להתפתח, לגדול, להתגבר עוד ועוד, והם מביאים את האנושות לייאוש. עד לפני מספר דורות רק האליטות ידעו מה זה ייאוש או דיכאון, שאר בני האדם היו עסוקים בלשרוד. היום תרופות הרגעה הן חלק מהתפריט היומי של רבים מאוד. אפילו חיות המחמד סופגות מאיתנו תחושות רעות, ונזקקות גם הן לתרופות נגד דיכאון. ביסודו, הייאוש של זמנינו קשור לשאלה, סמויה או גלויה, שמתחילה לקנן באדם בקשר לתכלית קיומו. בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה? מה הטעם? מה התועלת? האם יש צורך בזה? לי? למישהו? בכלל? שאלות קיומיות כאלה מגיעות מאותה דרגה שקשורה לראש. הרצון ליהנות שבדרגה זו מביא לנו דרישות חדשות, שעליהן אנחנו עוד לא מסוגלים לענות. הוא רוצה לדעת ולהבין ה-כ-ו-ל. מאיפה באתי? לא ברמה הפיזיולוגית של התפתחות מהקוף, אלא עוד הרבה לפני זה. מאיפה אני, במקור היותר קדמון? האם יש איזשהו כוח טבע כללי שמפתח אותי, שמעביר אותי בכל ההתפתחות הזאת? איזה מחשב-על, מערכת הפעלה, תוכנת ניהול, משהו שאליו אני יכול לפרוץ כדי להבין מאיפה, ובעיקר, לאן אני? אם נלמד לתעל את הייאוש של זמנינו לחקירה כזו, נגלה שהוא לא מוריד אותנו לתחתית של התחתית, אלא ההפך, מעלה אותנו לדרגת קיום חדשה, שונה לגמרי מבחינה איכותית. הייאוש מכל המוכר דוחף אותנו לפצח את סוד החיים. אז יש לנו משפחה וילדים, קריירה והישגים, תרבות פנאי, נופש ברחבי העולם ושאר תפנוקים. וזהו? בכך מסתכם הסיפור? שבעים שנה נרוץ אחר כך קופת חולים, בית אבות, בית קברות? ילדים קטנים מסתכלים על ההורים שלהם, ומראש מוותרים. מרגישים שהעולם שבנינו עבורם משעמם. לא מרגש. לא מספק. הם גדלים עם מועקה פנימית, ומגיל צעיר נזקקים לחומרים כימיים כאלה ואחרים. כדי לא לאבד דור שלם אנחנו צריכים להראות להם, ולעצמנו לפני הכול, שיש מקור עליון לייאוש שהם מרגישים, ושבעצם זוהי הזמנה לגדול. ביכולתנו למצוא את הדרך לענות לשאלות הכי פנימיות, להעפיל לממד הנצחי שבו נמצאת המחשבה העליונה שפועלת עלינו, ולהשתתף איתה בניהול המציאות. מייאוש לשלמות. לא פחות.

הבלון מסטיק הכי ענקי בעולם

העם דורש סרטון חדשש!!!

את מעלפת

אתה מנגו כמו מנגל כמו שצריך

😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣🤣

רציתי שתיה לי מורה כזותי

🤣🤣🤣 תעלי עוד סרטוניםםםם

מזה השמות האלה סדון ועמורה

תעלי עוד סרטוניםםםם

מאי מהממת

אחד הסרטונים!! 🤣🤣🤣 ממש משקף! 😉😅 צחוקיםםםם. כל פעם אני מחזירה בחזרה להתחלה. 😂

אז תרקוד עם כמה זקנים בבית אבות... קצת הורה😂😂

😅😅😅😅😅😅

מה אני יעשה עם המידע הזה?

חחחחח הורסתתתתתתת