ת 7 באוקטובר התחיל רס"ב יגאל זינגר כבר בשעות הלילה של שישי, במשמרת שלקח על עצמו במסיבת הנובה שם הכווין תנועת מבלים בהצטלבות דרכים בשטח.
ב־03:00 לפנות בוקר יגאל קיבל הודעה מאשתו: "הכול בסדר?". "לא הבנתי מה יש לה. כתבתי לה: 'מה חלמת? כן, הכול בסדר'. הייתה לה הרגשה, אני לא יודע איך להסביר את זה".
המשמרת שלו אמורה הייתה להסתיים ב-7:00 בבוקר. אלא שבשעה 06:30 בדיוק הם התחילו לשמוע קולות נפץ. "יש לי אפליקציה של פיקוד העורף, וקיבלתי התרעה שיש 'צבע אדום' באזור שבו אנחנו נמצאים. התחלתי לראות ממש טילים באוויר, מיירטי כיפת ברזל שעולים, פיצוצים. כמות חריגה, עשרים טילים באוויר בו־זמנית. בבת אחת כל השמיים מתפוצצים".
כמה רגעים לאחר מכן כבר החלו עדויות על יריות, שבמהרה הפכו לזרם הולך ומתגבר של פצועים מבוהלים ומכוניות מחוררות. "התחלתי להפנות את האנשים ימינה לאופקים, ואז גם שם ראיתי שאנשים לא מתקדמים, פתאום נהיה פקק בכביש. הלכתי לברר מה קורה ואמרו לי שגם שם יורים, וכבר שמעתי יריות ממש. אנשים התחילו להצטבר ואין לאן ללכת. יורים מימין, יורים משמאל, סוגרים עלינו."
בהמשך הבין יחד עם חיים שותפו את המצב, פתח אפליקציית ניווט ובנה מסלול שעוקף את כל הצירים שורצי המחבלים. בדרך זו הוא הוביל כ-100 רכבים וחילץ מאות מבלים מהטבח.
אלא שיגאל לא עצר שם. בהגיעו לנתיבות הבין שהמתקפה איזורית ושאין כוחות מספיקים בדרך לאיזור המסיבה. הוא השיג נשק ארוך וחבר לכוח מאולתר של כמה שוטרים בג'יפ ממוגן, בדרכם לקרב קשה בו נפצעו 2 מהם ואחד נהרג.
כשמחבר הספר 'אנחנו בדרך' שואל אותו מה אמר לעצמו כשראה את עשרות הגופות על הכביש בו נסע לעבר היער, הוא עונה:
"לא יודע מה אמרתי לעצמי באותו רגע, אבל חשבתי מה אני אגיד לעצמי אם אני לא איכנס. איך אני אחיה עם זה אחר כך. אני יכול עכשיו לברוח, להתחבא, אבל איך אני אמשיך אחר כך עם כל המחשבות, עם הידיעה ששמעתי שאנשים נהרגים ולא נכנסתי לנסות לעזור להם? יש לי נשק ומחסנית ואם אהרוג אפילו מחבל אחד עשיתי את שלי"
יגאל נפצע ושרד. ודרך סיפורו מכירים בשם ובמעשים עוד כמה גיבורים שהיו שם, הגיבו ולא שרדו.
הספר החדש מביא את סיפורם של האנשים, רובם אזרחים, שקפצו ללב התופת ב-7.10 ביוזמתם המוחלטת רק כי "שומר אחי אנוכי" היה חרוט בעומק נשמתם.
השיגו עכשיו את הספר וצאו איתם למסע של גבורה וישראליות: bit.ly/OnTheWay710